“ליברמן זה לא בדיוק השם הנפוץ בקרדיטים של אנימה.” כך פחות או יותר מסכם יותם ליברמן — אנימטור ישראלי וסטודנט במרכז ללימודי יפנית בתל אביב — את מה שהצליח לעשות: להיכנס לתעשיית האנימציה היפנית הסגורה והתובענית, ולא מהמדרגה התחתונה אלא ישר לתפקיד של אנימטור ראשי (key animator).
הסיפור שלו עלה בערוץ הקהילתי של המרכז, לצד ראיון בפודקאסט בתוכנית יפן ב-15 דק׳ וכתבת פרופיל במגזין פורטפוליו.
משנקר לאולפנים בטוקיו#
ליברמן הוא סטודנט שנה ד׳ לתקשורת חזותית בשנקר. במקום לחכות שאולפן יפנה אליו, הוא לימד את עצמו את מלאכת האנימציה היפנית ופרסם את עבודותיו ברשת — וכך משך בהדרגה את תשומת לב התעשייה. מפיק מאולפן יפני גדול שלח לו מבחן קבלה; הוא עבר אותו, וההמלצות הגיעו בעקבותיו.
נקודת הכניסה הזו חריגה בפני עצמה. ביפן נהוג להתחיל מלמטה — לצייר את פריימי הביניים שבין תנוחות המפתח של האנימטור, או לעשות ניקוי וצביעה — ורק אחרי שנים מתקדמים לתפקיד אנימטור ראשי. ליברמן נכנס ישר לדרג הבכיר הזה.
הפרויקטים#
- הסדרה Kill Blue של נטפליקס — ליברמן עבד כאנימטור ראשי על 12 שוטים בפרק 6, ואחראי על הקומפוזיציה ועל הנפשת הדמויות. הפרק התרכז במשחק כדורגל בית-ספרי, מה שחייב מחקר של תנועות שחקני כדורגל אמיתיים כחומר ייחוס.
- אדידס יפן × מונדיאל 2026 — הוא היה אנימטור ראשי וביים שוט אחד בקליפ של אדידס לקראת המונדיאל, בהשתתפות נבחרת יפן והזמרת היפנית אדו.
כאנימטור ראשי, תפקידו להפוך סטוריבורד מופשט לתנועה, קומפוזיציה ודמות של ממש — לבנות את ה״שלד״ האמנותי לפני שלבי הצבע, הליטוש וההנפשה המשנית, ולכתוב את דפי ההנחיות המפורטים שמנחים את האנימטורים שבאים אחריו.
השפה היא המפתח#
ליברמן הבין מוקדם שבלי יפנית הוא לעולם לא יהיה חלק אמיתי מהתעשייה. לאחר שנפצע בשירותו הצבאי, ניצל את זמן ההחלמה כדי ללמוד את השפה בעצמו דרך ספרים והאינטרנט, לקח שיעורים פרטיים בארץ, וטס לשלושה חודשים של טיול יחיד ביפן כדי לתרגל וליצור קשרים — התשתית שאפשרה לו מאוחר יותר לעבוד באולפנים יפניים בתנאים יפניים.
עבור קהילת חובבי יפן הגדלה בישראל — ובמיוחד תלמידי המרכז ללימודי יפנית בתל אביב — דרכו היא תשובה מוחשית לשאלה שרבים שואלים: האם אדם מבחוץ באמת יכול לפרוץ פנימה לאחת מתעשיות היצירה התובעניות ביותר ביפן.
תמונה ראשית: עבודת אנימציית מפתח מקורית מאת יותם ליברמן, דרך האינסטגרם שלו.
מקורות: מגזין פורטפוליו (יובל סער, 30 במאי 2026); הפודקאסט יפן ב-15 דק׳; הסיפור שותף בערוץ הקהילתי של המרכז ללימודי יפנית.
