ר.פ. קואנג — הסופרת הסינית-אמריקאית שכתבה את Yellowface, Babel וטרילוגיית מלחמת הפרג — מתמודדת עם קמפיין חרם מצד קוראיה שלה, לאחר שקטע שדלף מספרה הקרוב סיפור טאיפיי (Taipei Story) חשף שהוא כולל אזכור חטוף של מוזיקאי ישראלי. הספר עתיד לראות אור בהוצאת HarperCollins ב־8 בספטמבר 2026.
הקטע שבמחלוקת#
הסצנה השנויה במחלוקת משתרעת על פני כמה פסקאות. לילי, הגיבורה, נכנסת באופן ספונטני לאולם הקונצרטים הלאומי בטאיפיי בעזרת כרטיס הסטודנט שלה מאוניברסיטת טייוואן הלאומית (NTU), אוספת תוכניה וקוראת:
הפסנתרן הגיע מישראל, והיה שם רציני: הוא הופיע באולמות קונצרטים ברחבי אירופה והאמריקות, וניגן כסולן עם תזמורות פילהרמוניות מכל הסוגים. זו הייתה הופעתו הראשונה בטאיוואן. אולם הקונצרטים הלאומי גאה לארח אותו.
מאוחר יותר באותה סצנה, אחרי הרסיטל — תוכנית של ליסט — הפסנתרן מתואר כ"גבר זעוף שלא העלה אפילו חיוך כשמחאנו לו כפיים". זה היקף האזכור הישראלי בספר, ככל הידוע מצילומי המסך שדלפו ל־Threads, X ו־TikTok. הפסנתרן אלמוני, אינו שב לעלילה, ומתואר גם כדמות מכובדת וגם כקצת חמוץ סבר.
סיפור טאיפיי, על פי הוצאת HarperCollins, עוקב אחרי לילי צ’ן — סטודנטית סינית־אמריקאית בשנת לימודיה הראשונה, שמגיעה לטאיפיי לתוכנית קיץ אינטנסיבית בשפה הסינית, אך מסע ההתבגרות שלה משתבש עם מותו של סבה ועם השתיקות הכואבות שבהיסטוריה המשפחתית שלה. הספר משווק כרומן התבגרות על פזורה, שפה ואבל.
הפוליטיקה של קואנג — ולמה זו מחלוקת לא נוחה#
קואנג מזדהה עם מסגרת הפעולה של תנועת BDS לחרם תרבותי. בסוף 2025 היא פרשה מפסטיבל הספרות הבינלאומי של אמירייטס בדובאי — צעד שזכה אז לכותרת “פרישה בעקבות BDS”, אם כי הטריגר המיידי היה ממצאי האו"ם שלפיהם איחוד האמירויות מספק נשק לכוחות התמיכה המהירה (RSF) במלחמת סודאן, ולא יחסי האמירויות עם ישראל. הוועד הפלסטיני הלאומי של BDS קרא לסופרים להחרים את הפסטיבל בדובאי בסולידריות עם אזרחי סודאן, וההצהרה של קואנג הסתמכה על העיקרון הרחב יותר: היא “תמיד כיבדה קריאות מאורגנות לחרם תרבותי נגד רצח עם, מצד קהילות הנפגעות ישירות, ובפרט את ההנחיות שקבעה תנועת BDS.” הוועד הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל (PACBI) הודה לה פומבית.
עמדתה הציבורית, אם כן, היא: בעד מסגרת BDS כעיקרון, ומוכנה לספוג עלות כלכלית (הופעה רבת־קהל בפסטיבל בולט, שכר טרחה, חשיפה) כדי לעמוד מאחוריו. עמדה זו פורשה — הן על ידי תומכיה והן על ידי מבקריה הנוכחיים — כמשתמעת גם השתתפות מלאה בחרם התרבותי על ישראל, גם אם הפרישה הספציפית שלה מדובאי הייתה דווקא בעניין סודאן.
על רקע זה, הקטע מסיפור טאיפיי לא משתלב בנקל בנרטיב של אף אחד מהמחנות. קואנג לא כתבה דיוקן אוהד של חייל ישראלי; היא לא כתבה מאמר בהגנת ישראל. היא כתבה קטע שבו פסנתרן ישראלי קיים, מתואר ככזה שזכה להכרה בינלאומית, מנגן ליסט, ונצפה על ידי הגיבורה כקריר ומסויג. הטיפול הזה אינו פולמוס לאף כיוון. עבור סופרת שזיהתה את עצמה אחרת עם מסגרת החרם התרבותי, הבחירה המכוונת להמציא מוזיקאי ישראלי — במקום, כפי שציין הבלוג Ordinary Times בניתוחו, מוזיקאי בדיוני מכל מדינה אחרת — היא החלטה אמנותית קטנה אך אמיתית. קואנג לא הסבירה אותה. התגובות בפוסטים האחרונים שלה באינסטגרם הושתקו והיא לא יצאה בהתבטאות פומבית. נותר לקוראים לפרש את הקטע בכוחות עצמם.
מאיפה מגיע החרם#
הסערה מתרכזת באותם מרחבים אנגלופוניים, פרוגרסיביים ומקוונים של קהילת הספרים — BookTok, Bookstagram, Threads — שחגגו את קואנג עד לאחרונה. פוסט אחד נפוץ במיוחד, שצוטט ב־The Express Tribune, תפס את הטון: “ל־ר.פ. קואנג הייתה ברירה מבין יותר מ־190 מדינות לבחור לאומיות לדמות שלה, והיא בחרה דווקא במדינה שמבצעת רצח עם נגד הפלסטינים כבר שנים.” קוראים אחרים דיווחו שביטלו את הזמנותיהם המוקדמות.
ההגנה הגיעה מאותו ציבור עצמו. משתמש ב־Threads כתב שהאנשים שמחרימים את קואנג “בגלל אזכור יחיד של פסנתרן ישראלי שהוזמן לאולם קונצרטים… חסרים כל ניואנס. אין כאן אפילו אזכור של ציונות, ואתם לא מסוגלים להבחין.”
הבלוג Ordinary Times הצביע על דינמיקה נוספת ששווה לציין: לא מעטים מהקולות הרועשים ביותר בקרב המבקרים ב־BookTok הם בעצמם סופרי YA פעילים, המתחרים על אותה תשומת לב מוגבלת של קוראים ועל אותו תקציב ספרים שנשלט על ידי קואנג. בתעשייה שבה קוראת ממוצעת קונה אולי תריסר ספרים בשנה ו־BookTok מכריעה הרבה ממה שייכנס לסל, מתחרה גדולה שמועדת לרגע אל קטע “הניתן לחרם” היא, בקריאה הצינית, הזדמנות שיווקית.
הסיקור ב־The Jewish Chronicle, JNS, The Times of Israel, Yahoo ובכמה כלי תקשורת פקיסטניים ודרום־אסיאתיים מסגר את הפרשה כדוגמה נוספת לתרבות החרם הספרותית, המתייחסת לכל הכרה בקיומם של ישראלים כאל אישור למדיניותה של ישראל.
איך זה נחת בטאיוואן#
מאחר שסיפור טאיפיי מתרחש בטאיוואן וקואנג היא אחת הסופרות הבולטות ביותר של הפזורה הסינית הפועלות כיום, הספר ייקרא בעיון גם באי. הרקע הפוליטי שם אינו זה שבו פועלים מבקריה האמריקאים.
מאז 7 באוקטובר 2023, ממשלת טאיוואן מחזיקה בעמדה תומכת באופן רחב בישראל. טאיפיי גינתה את מתקפת הטילים האיראנית על ישראל באוקטובר 2024 בלשון ישירה במיוחד, חתמה באותו חודש על הסכם דו־צדדי לחילופי תרבות עם ישראל, וממשיכה להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני וההומניטרי באמצעות נציגת ישראל בטאיפיי, מאיה ירון, ונציגת טאיוואן בתל אביב, אבי לי. הסימפתיה האינטואיטיבית נובעת מדימוי עצמי משותף, שניסח החוקר הטאיפייני פליקס ברנדר־וונג: “טאיוואן יודעת איך זה להיות עם שכן שלא מקבל את עצם קיומך.” לשתי המדינות יש היסטוריה ארוכה ולעיתים לא נוחה — שיתוף פעולה של “מדינות מנודות” בעידן המלחמה הקרה, לרבות בנשק וטכנולוגיה גרעינית — שפרשנים טאיוואנים ותיקים זוכרים היטב.
זרם פרו־פלסטיני אכן קיים בטאיוואן, אך הוא קטן ומרוכז בחברה האזרחית הצעירה והשמאלנית, ולא בפוליטיקה המיינסטרים. הברית הטאיוואנית למען פלסטין חופשית (TWAFP) מארגנת הפגנות — כ־200 מפגינים צעדו ברובע סימנדינג בטאיפיי באוקטובר 2024 — וכלי תקשורת כמו New Bloom Magazine מסקרים את הנושא באופן קבוע. קולות בזרם הזה, ובהם הפעילה אורורה צ’אנג והאקדמאי הפלסטיני חאזם אלמסרי מאוניברסיטת ינג מינג צ’יאו טונג, טוענים שעל הטאיוואנים להזדהות עם הפלסטינים על בסיס הזכות להגדרה עצמית — ולא עם ישראל על בסיס “דמוקרטיה קטנה מול שכן עוין.”
קואנג עצמה, על פי עמדותיה הציבוריות המוצהרות, ממוקמת בדיוק עם השמאל הפרו־פלסטיני הקטן הזה בטאיוואן, ולא עם המיינסטרים הטאיוואני. הפנייתה להנחיות BDS, מסגרת ההתייחסות האנטי־קולוניאלית שלה, והסביבה האקדמית שלה (לימודי שפות וספרויות מזרח אסיה ביֵיל) הם בדיוק הרגיסטר שבו פועלים TWAFP, New Bloom ומפגיני סימנדינג. אילו נחתה בטאיפיי בשבוע ההפגנה של אוקטובר 2024, היא הייתה כנראה צועדת שם.
מה שעושה את הקטע בסיפור טאיפיי מעניין הוא בדיוק זה: הוא לא נקרא ככתיבה שיצאה מתוך אותה עמדה פוליטית. לילי אוספת את התוכניה, רושמת לעצמה שהפסנתרן מגיע מישראל, רושמת שהוא בעל מוניטין בינלאומי, יושבת לאורך כל הרסיטל, ומוצאת אותו אישית מסויג. אין שום פרשנות על לאומיותו, אין אזכור של עזה, אין משקל עלילתי שניתן לעצם זה שישראלי מופיע בטאיפיי. במונחים טקסטואליים בלבד, זה הרבה יותר קרוב לאופן שבו המיינסטרים הטאיוואני — שלא מוצא דבר ראוי לציון בסולן ישראלי שעולה לבמת אולם הקונצרטים הלאומי — היה קורא את הסצנה, מאשר לאופן שבו עמיתיה הפוליטיים של קואנג, המזוהים עם TWAFP, היו ממסגרים את אותו מפגש.
כך שקהל הקוראים בטאיוואן מתפצל לשניים. השמאל האקטיביסטי, שקורא אנגלית ועוקב אחר השיח האמריקאי, סביר שיצטרף לחרם של BookTok. ציבור הקוראים הרחב הרבה יותר במיינסטרים — שעבורו מוזיקאים ישראלים קלאסיים שמופיעים בטאיפיי הם אכן עניין שאינו ראוי לציון, ושעבורו השורה “זעוף הסבר” של הגיבורה תיקרא כתגובה רגילה של מאזין מהקהל — כנראה לא יבין על מה כל המהומה. הפוליטיקה של קואנג מיושרת עם הקבוצה הראשונה; המשפט שכתבה בפועל מיושר עם השנייה.
מה הסערה באמת חושפת#
הסיפור הזה הוא בעצם לא על ר.פ. קואנג. היא כתבה רומן על נערה סינית־אמריקאית בטאיפיי שמנסה להבין את סבה, ואכלסה אותו — כפי שעושים סופרים — באנשים שוליים שפשוט קיימים. אחד מהם במקרה ישראלי. העובדה שדי בכך כדי לעורר ביטולי הזמנות וגל סיקור בתקשורת אומרת יותר על הגבולות שמתחם החרם משרטט כיום, מאשר על הפוליטיקה של קואנג, שלא השתנתה. עבור הספרות האסיאתית־אמריקאית במיוחד, היא מעלה שאלה לא נוחה שהתחום נמנע ממנה עד כה: האם סופר אסיאתי־אמריקאי רשאי בכלל להציב ישראלי, מכל סוג שהוא, על הדף.
מקורות: The Express Tribune, The Jewish Chronicle, HarperCollins, Global Taiwan Institute, Literary Hub, Ordinary Times.
