ביוני 2004 חמק אהוד אולמרט — אז סגן ראש הממשלה ושר התעשייה והמסחר — מתוך משלחת עסקית בצפון־מזרח סין, לסידור פרטי. הוא נסע אל בית הקברות היהודי הוּאַנגשַׁאן בפאתי חרבין, ניצב מול קברו של סבו, יוסף אולמרט, הניח אבנים על המצבה, אמר קדיש בעברית לצד אחיו עמרם, ואחר כך דיבר ארוכות על עיר סינית שמעולם לא חי בה — אבל גדל בתוכה.
בית מלא חרבין#
אהוד אולמרט נולד בבנימינה ב־1945, בן לשני יהודי חרבין שעלו לארץ ישראל המנדטורית בתחילת שנות ה־30. אביו, מרדכי, גדל בבירת מנצ’וריה; אמו, בלה ווגמן, באה מאותה קהילה. בבית אולמרט דיברו רוסית, שרו שירים רוסיים — וכשהזיכרון נדד מזרחה, החליקו בקלות למנדרינית. לדברי אהוד, המילים האחרונות שהשמיע אביו לפני מותו ב־1998 היו בסינית.
מרדכי כיהן כחבר כנסת מטעם תנועת חרות בין השנים 1955–1961, במסורת הציונית הרוויזיוניסטית של זאב ז’בוטינסקי. הקו שמחבר בין אותה פוליטיקה נוקשה לבין ילדות שקטה בבנימינה עובר ישר דרך חרבין.
נעוריו של מרדכי אולמרט במנצ’וריה#
מרדכי אולמרט נולד בעיירה בוּגוּרוּסלאן שבאימפריה הרוסית ב־1908. משפחתו ברחה מתוהו מלחמת האזרחים הרוסית והגיעה לחרבין ב־1919, כשהיה בן אחת־עשרה. הוא סיים שם את לימודיו, היה בין מייסדי הסניף המקומי של בית"ר — תנועת הנוער הציונית הרוויזיוניסטית — ובתחילת שנות העשרים שלו לימד רוסית בבית ספר תיכון סיני. ב־1933 עלו הוא ובלה לארץ ישראל.
המסלול הזה — חרבין כתחנת ביניים יהודית־רוסית בין תחום המושב לבין היישוב — היה נפוץ מאוד. עבור עשרות אלפי יהודים רוסים, עיר בלתי־סבירה במזרח סין הייתה המקום שבו הציונות הפסיקה להיות רעיון והפכה לתוכנית.
איך הגיעו יהודים לחרבין#
חרבין כמעט שלא הייתה קיימת לפני 1898, אז החלה רוסיה — לאחר שחכרה זיכיון מבית המלוכה הצ’ינגי — להעביר את מסילת הרכבת המזרח־סינית דרך מנצ’וריה כקיצור דרך לטרנס־סיבירית. כדי לאכלס את המוצב החדש, השלטון הצארי השעה בשקט את הגבלות המגורים שחלו על יהודים בתוך רוסיה. סוחרים, רופאים ומהנדסים יהודים נענו ונדדו מזרחה.
הקהילה הוקמה רשמית בנובמבר 1903 ובה כ־500 נפש. עד 1908 היא צמחה ל־8,000. עד סוף שנות ה־20, לאחר גלי פליטים מפוגרומים צאריים, ממלחמת האזרחים הרוסית ומדיכוי סובייטי, הגיעה אוכלוסיית יהודי חרבין לכ־13,000 — הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח הרחוק. בית הכנסת הראשון נחנך ב־1907; בית הכנסת הגדול ה"חדש", בתכנון האדריכל היהודי יוסף לוויטין, נפתח בספטמבר 1921 ויכל להכיל שמונה מאות מתפללים.
זה היה עולם אוטונומי במידה יוצאת דופן. הרב אהרן משה קיסלב הנהיג את הקהילה משנת 1913 ועד מותו ב־1949. ד"ר אברהם קאופמן, שעמד בראש ועד הקהילה בין 1933 ל־1945, פיקח על בית חולים יהודי, בתי ספר, עיתונות ברוסית וביידיש, ועל תנועות הנוער הציוניות שכללו את מרדכי אולמרט הצעיר.
הדעיכה הארוכה#
הכיבוש היפני של מנצ’וריה ב־1931 והקמת מדינת הבובות מנצ’וקוּאוֹ ב־1932 שינו הכול. קבוצות אמיגרנטים רוסיים מהימין הקיצוני, שפעלו בחסות יפנית רופפת, החלו לסחוט ולחטוף יהודים אמידים. נקודת השבר הגיעה ב־1933 עם רצח סמיון קספה — פסנתרן קונצרטים, אזרח צרפתי ובן בעליו היהודי של מלון “מודרן” — שנחטף, עוּנה ונרצח. הרשויות היפניות לא נקפו אצבע. בתוך מספר שנים, רוב מי שיכלו לעזוב — עזבו: לטיינג’ין ולשנגחאי, לארצות הברית ולאוסטרליה, ולארץ ישראל.
לאחר 1945 הביא הכיבוש הסובייטי הקצר את הפעילות הציונית לקיצה; ד"ר קאופמן עצמו נשלח למחנה עבודה סובייטי. השלטון הקומוניסטי, מהפכת התרבות, ושחיקה של ממש השלימו את המלאכה. מוסדות הקהילה נסגרו רשמית ב־1963. חנה אגרא, התושבת היהודית האחרונה של חרבין, נפטרה ב־1985.
ראש ממשלה חוזר הביתה#
הביקור של אולמרט ב־2004 בקבר סבו דווח בהרחבה בעיתונות הסינית, הישראלית והבינלאומית, והניע התעוררות קטנה. השלטון המקומי האיץ את שיקום בית הקברות בהוּאנגשאן — בית הקברות היהודי הגדול ביותר ששרד במזרח הרחוק, ובו כשש מאות קברים — וב־2005 הגיעה משלחת של כמאה ישראלים יוצאי חרבין לשוב יחד בין השורות. עד שמונה לראש הממשלה ב־2006, חרבין כבר מיצבה את עצמה בשקט כאחד מאתרי המורשת היהודית המקודמים ביותר בסין.
חרבין היום#
בית הכנסת החדש ברחוב טוֹנגג’יאנג שוקם והוא משמש כמוזיאון להיסטוריה ולתרבות יהודי חרבין. גם בית הספר התיכון היהודי הישן הפך למוזיאון. בית הקברות מסומן, ובכניסה לוח הסבר בעברית. אין יותר יהודים.
עבור הקורא הישראלי, סיפור חרבין מונח באופן מוזר בין שני נרטיבים מוכרים יותר — מקלט שנגחאי מתקופת מלחמת העולם השנייה, וקהילות הסחר היהודיות הוותיקות יותר בקאיפנג. הוא איננו אף אחד מהם. זהו סיפורה של עיר יהודית־רוסית שנבנתה כמעט מאפס בצפון־מזרח סין, של ילדים כמו מרדכי אולמרט שגדלו דו־לשוניים במנדרינית וביידיש, וכמה לחלוטין נעלם אותו עולם — אלא בתוך המשפחות שעזבו, שבהן משפחת אולמרט היא רק הבולטת ביותר פוליטית.
מקורות: ויקיפדיה: מרדכי אולמרט, ויקיפדיה: יהודי חרבין, China.org.cn: Finding Family Roots at Harbin’s Jewish Cemetery, China Daily: Israel deputy PM visits grandpa’s Harbin grave.
