תל אביב מכונה לא פעם “התפוז הגדול”. ניו יורק קיבלה את כינויה “התפוח הגדול” כי כולם רצו לנגוס בחלום האמריקני. תל אביב קיבלה את הכינוי הפירותי שלה מסיבה הרבה יותר מילולית: תפוז יפו, שבמשך כמאתיים שנה היה פרי היצוא המוביל של הארץ, גדל במטעים ממש מחוץ לעיר.
מה שפחות מוכר הוא שאילן היוחסין של תפוז יפו לא מתחיל באגן הים התיכון. הוא מתחיל בדרום סין.
פרי שעשה את דרכו בעולם#
התפוז המתוק (Citrus × sinensis) הוא יליד האזור שמוכר היום כגואנגדונג, גואנגשי ודרום סין הרחבה. הפורטוגלים הביאו אותו הביתה ממוקדי המסחר שלהם במאה ה-16 — והמפורסם שבהם הוא מקאו, שלפי אגדה מקומית קיבלה את שמה בטעות כשהפורטוגלים הראשונים שאלו את המקומיים איך קוראים למקום ונענו “מזו” (על שם מקדש אלת הים), וזה הפך ל-מקאו. יחד עם השם, הפורטוגלים הביאו איתם את “הפרי המזל” המקומי והפיצו אותו בים התיכון.
במאות הבאות התפוז עבר מוטציות, הכלאות ולבסוף צמח זן שמוטי הייחודי — תפוז יפו חסר החרצנים ובעל הקליפה העבה שהפך למותג עולמי בסוף המאה ה-19.
ההקשר הסיני עוד עמוק מזה. בדיאלקטים רבים של דרום סין, המילה “תפוז” נשמעת כמעט זהה למילה מזל. עם השנים אפילו התו הכתוב השתנה ברוב דרום המדינה מ-橘 ל-桔 (jú, “מזל”). כתום הוא הצבע של כמעט כל חג סיני. התפוז לא היה רק פרי — הוא היה חפץ בעל מטען מיסטי שנסע היטב.
התפוז שבנה עיר#
עם המצאת ספינות הקיטור במאה ה-19 התאפשר פתאום לשלוח פרי טרי מנמל יפו לאירופה תוך שבועות. תפוז יפו הפך לאחד מסחורות היצוא היקרות ביותר של הלבנט העות’מאני. הוא נתן לערבים, ליהודים ולטמפלרים הגרמנים סיבה להתיישב במישור חוף שהיה עד אז דליל. הוא נתן למשפחת רוטשילד ולהתיישבות הציונית הבסיס הכלכלי להקים בית לאומי. המטעים של פתח תקווה, רחובות וראשון לציון היו ברובם מטעי הדרים.
תל אביב — שנוסדה ב-1909 על חולות הים מצפון ליפו — ירשה גם את השם וגם את הפרי. ספרו האוטופי של הרצל מ-1902, Altneuland (“הארץ הישנה החדשה”), תורגם לעברית כ"תל אביב" — המילה מערבבת את התל הארכאולוגי העתיק ואת האביב של התחדשות. התפוזים השקו את האביב.
כיום ההדרים הוחלפו ביצוא היהלומים וההיי-טק, אך הכינוי נשאר. והפרי עצמו נשאר, בשקט, סיני במקורו.
עץ התפוז המרחף#
ברחובות המזלות של יפו העתיקה עוצרים תיירים רבים מול אחת מיצירותיו הידועות של האמן רן מורין: עץ התפוז המרחף. עץ תפוז חי תלוי בתוך כד חרס ענקי, הנישא מעל הקרקע בשרשראות מתכת בין שני מבנים, ומטפטפות לתוכו צינוריות השקיה שחורות.
מורין תיאר את היצירה כהגות על האנושות המודרנית — יצורים שגדלים בתוך מכלים, מנותקים מהאדמה. למבקר סיני היא נקראת גם אחרת: עץ שהגיע מסין, טופח באדמה הים-תיכונית במשך חמש מאות שנה, מורם כעת באוויר ומוזן על ידי מכונות. עץ התפוז הסיני המקורי היה מעדיף, ככל הנראה, להכות שורשים עמוק באדמה.
כשהבלוגר הסיני ומדריך הטיולים המורשה בישראל אהרון ז’אנג ביקר בפסל ב-2018, הוא שם לב לצירוף מקרים קטן: לצד עץ התפוז המרחף עמד אופני מובייק בצבע כתום — שירות אופני השיתוף ללא עגינה הסיני שפלש לרחובות תל אביב במשך כמה חודשים באותה שנה. בסין כינו את המובייק 小橘车 — “אופני התפוז הקטנים”. בהפרש של מאתיים שנה, שני חפצים סיניים בצבע כתום מצאו את דרכם לאותה חצר ביפו.
מתוק בדרום, מר בצפון#
יש משל סיני בן 2,500 שנה שמיוחס לדיפלומט יאן זי (晏子). בביקורו בממלכה יריבה, נשאל בבוז אם בני מדינתו, צ’י, הם גנבים מטבעם. השיב יאן זי: “תפוזים שגדלים מדרום לנהר חואי מתוקים; מצפון לו הם הופכים מרים (南橘北枳). העלים דומים, אך המים והאדמה שונים.”
זה סיפור על הקשר. פרי — או אדם — נוצר על פי המקום שבו הוא מכה שורש. בדרום סין, התפוז המתוק; בים התיכון, תפוז יפו; ביפו העתיקה, עץ תפוז מרחף בכד. אותם גנים, אדמה אחרת, סיפור אחר.
כפי שאהרון ז’אנג אוהב לומר למבקרים הסינים שלו: בואו לישראל ותטעמו בעצמכם.
מקור: Times of Israel Blogs — Aaron Zhang, “‘Big Orange’ and Tel Aviv’s Chinese genes”
