ביד ושם, רקומה על פיסת בד אדום שנחתכה מדגל נאצי, מופיעה חתימה בסינית: 黄China — “הואנג סין”. רוב המבקרים עוברים לידה. מסגרת הוויטרינה מסתירה חלק מהשם. אך החתימה הזאת, שנתפרה בידי אסירה סינית בימיה האחרונים של מחנה הריכוז רוונסבריק באפריל 1945, פותחת דלת אל אחד הסיפורים המוזרים והנשכחים ביותר של המאה העשרים.
ביום השואה הזה ראוי להזכיר את שמה: נדין הואנג (黄娜汀).
חיים שלא היו אמורים להתאפשר#
נדין הואנג נולדה במדריד ב-1902 לאב דיפלומט סיני ואם בלגית. אחותה, מרסלה דה חואן, הייתה סופרת ומתרגמת מוכרת. נדין עצמה הוכשרה כעורכת דין — וב-1929 קיבלה דרגת סגן (ולפי עיתונים ספרדיים מאותה תקופה, תואר קולונל בחיל האוויר) בצבא הסיני תחת “המרשל הצעיר” צ’אנג שואה-ליאנג. תקופה מסוימת שימשה בממשלת הביאנג בבייג’ינג כמזכירה סודית של ראש הממשלה פאן פו.
היא רכבה על סוסים ונהגה במכונית בימים שבהם כמעט אף אישה סינית לא עשתה את אלה. היא טסה במטוסים. שיחקה פולו, קריקט והוקי קרח. לבשה מדים של גברים. חברים בסין תיארו אותה כיפה וגם “פיראטית” — הפסל היפני-אמריקני איסמו נוגוצ’י פגש אותה ב-1930 ומעולם לא שכח אותה.
ב-1933, מתוסכלת מהטלטלות הפוליטיות של סין הרפובליקנית ומהאיום ההולך וגדל של יפן האימפריאלית, עזבה לפריז.
שנות הסלון#
בפריז נכנסה למסלולה של נטלי קליפורד בארני, היורשת האמריקנית שהסלון הספרותי שלה ריכז את “הדור האבוד” ואת רוב המודרניזם האירופי של בין המלחמות. הואנג הפכה למאהבת של בארני, לנהגת, למזכירה ולעוזרת אישית. הביוגרפית הבריטית דיאנה סוהאמי מתארת אותה פשוט כ"מאהבת חדשה… שהייתה קולונל בצבא הסיני".
הסלון לא היווה מקלט. לדיווחים, הואנג התמודדה עם “גזענות חונקת” משום שהייתה סינית, וניווטה דרך קנאות מרירות בין שאר מאהבותיה של בארני. אך חשוב מכך — ורק לאחרונה תועד — היא פעלה גם כסוכנת של המחתרת הצרפתית.
רוונסבריק#
במאי 1944 עצר אותה הגסטפו ושלח אותה לרוונסבריק, מחנה הריכוז הנאצי לנשים, 90 קילומטרים צפונית לברלין. לפי הערכת יד ושם, מתוך 130,000 נשים שהוחזקו שם, כ-92,000 נספו. הואנג שובצה לזימנסקומנדו — עבודת כפייה בייצור חלקי טילי V-2 עבור החברה “זימנס את הלסקה”.
זו היסטוריה שההיסטוריוגרפיה הסינית התעלמה ממנה ברובה. בין 1933 ל-1945 חיסלו הנאצים את הרובע הסיני של המבורג ואת הקהילות הסיניות בברלין ובברמן. אסירים סינים הוחזקו במאוטהאוזן, בוכנוואלד ואושוויץ. ג’ו מין — בתו של המרשל הבכיר של סין הקומוניסטית, ג’ו דה — גורשה מבית ספר בבלרוס למחנה נאצי ב-1941 בגיל שבע; היא שרדה ארבע שנות עינויים ונשאה פציעות לכל חייה.
השם שהשאירה אחריה#
בתוך רוונסבריק פגשה הואנג אסירה יהודייה בשם איירין קראוס ואת אמה רחל. באמצעות מרי לינדל — מרגלת בריטית שבויה שארגנה חילוצים מתוך המחנה — סייעה הואנג להכניס את איירין ורחל לרשימת מבצע האוטובוסים הלבנים של אפריל 1945, מבצע החילוץ של הצלב האדום השוודי שהוציא אלפים מרוונסבריק בימיה האחרונים.
רחל הבטיחה להואנג הבטחה: אם איירין תזכה ביום מן הימים בבת, היא תיקרא נדין.
איירין שרדה. חיה תקופה קצרה בקיבוץ בישראל, עברה לדרום אפריקה, התחתנה וילדה בת. את הבת קראו נדין.
יד ושם לא הכיר בנדין הואנג כחסידת אומות העולם. אך נערה יהודית נושאת את שמה בזכות הבטחה שנִתנה באחד המקומות האפלים ביותר שהעולם אי פעם בנה.
הגילוי#
הואנג שרדה את המלחמה. היא עברה לבריסל דרך שבדיה, חברה מחדש לניצולת המחנה האהובה שלה נלי מוסה-ווס, ושתיהן בילו שני עשורים בקראקאס שבוונצואלה, תוך שהן מציגות עצמן בפומבי כבנות דודות. בריאותה הידרדרה, והיא חזרה לאירופה בסוף שנות השישים.
בנובמבר 2015, סטודנט סיני בשם אהרון ז’אנג — שהשתתף בקורס אוצרות ביד ושם באמצעות תוכנית וייס-ליבנת של אוניברסיטת חיפה — הבחין בחתימה הסינית על הבד הרקום. הוא הקדיש שנים לאיתור האישה שמאחוריה, וצירף יחד ארכיונים מספרד, גרמניה, צרפת וונצואלה. מחקרו, שפורסם ברשת הבלוגים של “טיימס אוף ישראל”, הוא הסיבה שרוב הקוראים בעולם מכירים את סיפורה בכלל. הסרט התיעודי נלי ונדין של מגנוס גרטן משנת 2022 הביא מאז את סיפור האהבה לקהל רחב יותר.
למה זה חשוב היום#
התובנה המרכזית של אהרון ז’אנג ראויה להישמר: אלפי יהודים מאירופה מצאו מקלט בחרבין, שנחאי והונג קונג, וזכרם משומר בערים הסיניות. אך בצד האחר של העולם, יהודים וסינים באירופה הנאצית “היו באותה סירה”. הצ’יינה-טאון של המבורג נחרב. סינים אירופים נספו במחנות. אחת מהם חתמה את שמה בחוט — “黄China” — בימיו האחרונים של רוונסבריק.
כשהצופרים נשמעו הבוקר בכל ישראל, נדין הואנג ראויה להימנות עם הפנים שאנו זוכרים.
מקור: Times of Israel Blogs — Aaron Zhang, “‘China Hwang’ of the Nazi camp for women”
