לוסיל גרשוביץ’, פיליפינית בת 29 שעברה לישראל כדי לחיות עם האיש שאהבה, נהרגה במוצאי שבת יחד עם בעלה דימה (42) והוריו ולדימיר (73) ולנה (68), כשטיל בליסטי איראני פגע בבניין מגוריהם בחיפה וגרם לקריסת שלוש קומות.
לפני שפורסמו שמות ההרוגים, כלי תקשורת מרכזיים בישראל זיהו בטעות את לוסיל כ"המטפלת שלהם". היא לא הייתה מטפלת. היא הייתה אשתו של דימה.
התקיפה#
הטיל פגע בבניין בן שש הקומות במהלך מטח איראני בערב ה-5 באפריל, במסגרת מבצע שאגת הארי. לפי החוקרים, ראש הנפץ של הטיל לא התפוצץ — הטיל התפרק באוויר, מה שגרם למערכות היירוט להחטיא אותו כשמסלולו השתנה. חלק מהטיל פגע בבניין, ועוצמת המכה בלבד גרמה לקריסת שלוש הקומות התחתונות.
משפחת גרשוביץ’ התגוררה בקומה התחתונה. המרחב המוגן הקרוב אליהם היה מחוץ לבניין, והיה צורך לצאת ולטפס למקלט חיצוני. ולדימיר ולנה, שניהם מבוגרים, לא הספיקו להגיע. המשפחה השתמשה בחדר המדרגות כמחסה.
כוחות ההצלה מפיקוד העורף ויחידת להב"ה עבדו לאורך הלילה ובנו מנהרה דרך ההריסות כדי להגיע ללכודים. ארבע הגופות חולצו לאחר חיפושים של 18 שעות ביום שני בבוקר. ארבעה אנשים נוספים נפצעו בפגיעה, ביניהם גבר בן 82 שעבר ניתוח ותינוק בן 10 חודשים שנפגע בראשו.
משפחת גרשוביץ'#
ולדימיר (73) ולנה (68) עלו לישראל מקייב. ולדימיר שוחרר מאשפוז ממושך בבית החולים רמב"ם שעות ספורות לפני התקיפה — בנו דימה הוא שהחזיר אותו הביתה לחיפה באותו יום. לנה, ממשפחת אוסטרובסקי, הייתה מורה אהובה לפיתוח קול בסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים, שם טיפחה דורות של שחקנים במשך שלושה עשורים. ארגון השחקנים משח"ם מסר: “במשך שלושה עשורים, לנה טיפחה דורות של שחקנים ושחקניות במסירות, במקצועיות ובעיקר באהבה גדולה למקצוע ולתלמידיה.”
דימה (42) היה בנם היחיד. מהנדס תוכנה ב-JFrog במשך תשע שנים, למד בטכניון בחיפה ולאחר מכן באוניברסיטת רייכמן בהרצליה, שם התגורר עם לוסיל. חברת המשפחה תיארה אותו כ"אדם יוצא דופן — כבר מילדותו בלט כילד מחונן, גאון קטן." הוא דיבר אחת עשרה שפות, ניגן בפסנתר ברמה גבוהה, צייר ואהב לבשל. “הוא הביא יצירתיות ומצוינות לכל תחום שבו נגע.”
לוסיל (29) הייתה מהפיליפינים. היא הכירה את דימה כשטייל בארצה. הם התחתנו באפריל 2024. במשך שנים היא חששה לעבור לישראל, אך בסופו של דבר בחרה ללכת בעקבות דימה. היא הגיעה לפני מספר חודשים כדי לבנות איתו בית ועבדה בגן ילדים. חברת המשפחה אמרה בדמעות: “לוסיל חששה להגיע לישראל, אך הלכה בעקבות האהבה שלהם. הם חלמו על משפחה וילדים — חלומות שלא יתגשמו עוד. היא אהבה אותו בצורה בלתי רגילה.”
בני המשפחה מסרו: “משפחה של אנשים אהובים עם לב זהב. תמיד היו אדיבים ונעימים לכל מי שפגשו, אהבו את החיים, אהבו תרבות ואהבו טיולים. הם השאירו חותם של אור בכל מקום שהלכו אליו ובכל אדם שפגשו. אנחנו המשפחה שבורי לב. לאבד אותם זאת טרגדיה איומה.”
“המטפלת”#
לפני שפורסמו שמות ההרוגים, גם כלכליסט (ארכיון) וגם ynet (ארכיון) תיארו את ארבעת הנעדרים כ"בני זוג מבוגרים, בנם בן ה-40 והמטפלת שלהם". ynet אף כתבו בכותרת המשנה: “חשש כבד לחיי ארבעה - זוג מבוגר, בנם ומטפלת - שלכודים מתחת להריסות”. התיוג התפשט גם באנגלית: StandWithUs, ארגון הסברה פרו-ישראלי עם למעלה מ-80,000 עוקבים בערוץ הוואטסאפ שלו, חזר על התיאור מילה במילה — “an elderly couple, their son, and their caregiver”. נכון לכתיבת שורות אלה, אף אחד מהשלושה לא תיקן את הטעות.
לוסיל לא הייתה המטפלת של המשפחה. היא הייתה הכלה שלהם — “כלתם”, כפי ש-ynet כתבו נכון בכתבת הפרופיל שפורסמה מאוחר יותר. היא עבדה בגן ילדים. היא התחתנה עם הבן שלהם. היא הייתה חלק מהמשפחה.
ההנחה האוטומטית — צעירה פיליפינית שנמצאת בבית עם ישראלים מבוגרים, אז היא בטח העוזרת — מעידה על האופן שבו החברה הישראלית רואה פיליפיניות דרך עדשה אחת בלבד. כ-30,000 פיליפינים חיים ועובדים בישראל, רובם כמטפלים סיעודיים. אבל הם גם בני ובנות זוג, הורים, סטודנטים, גננות ושותפים לקהילה. לצמצם כל פיליפינית לתפקיד של “מטפלת” מוחק את האישיות שלהן ואת מלוא חייהן.
התקשורת באנגלית, בפרט ישראל היום ו-TPS, הייתה מעורפלת יותר ותיארה אותה כ"בת זוגו" ו"אזרחית זרה" — לא שגוי, בהתחשב בכך ששמות ההרוגים טרם פורסמו. אבל במקום שבו עמימות מובנת לפני שזהויות מאושרות, לקרוא למישהי “המטפלת” זה לא עמימות — זו הנחה אקטיבית, והיא הייתה שגויה.
חיי פיליפינים שאבדו בישראל#
לוסיל היא הפיליפינית השביעית שנהרגה בישראל מאז ה-7 באוקטובר 2023 — והפיליפינית השלישית.
חמישה פיליפינים נהרגו במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023: אנג’לין אגירה, לורטה אלאקרה (49), גרייס קברירה, פול וינסנט קסטלווי, וסמל סידריק גארין, חייל פיליפיני-ישראלי. ישראל הנציחה את חמשתם בטקס יום הזיכרון ב-2024.
ב-28 בפברואר 2026, מרי אן ולסקז דה ורה (32), מטפלת מפנגסינאן, נהרגה מטיל איראני בתל אביב כשסייעה למטופלת הקשישה שלה להגיע למקלט. היא סירבה לעזוב את הקשישה. הנשיא הרצוג כינה אותה גיבורה.
הניגוד בין סיפורה של דה ורה לסיפורה של לוסיל מדבר בעד עצמו. דה ורה אכן הייתה מטפלת, והקרבתה זכתה להכרה ולהערכה — בין היתר כי התאימה לנרטיב המוכר של המטפלת הפיליפינית המסורה. לוסיל הייתה אישה, גננת, אישה שחצתה את העולם למען אהבה. התקשורת לא ידעה מה לעשות איתה, אז ברירת המחדל הייתה התפקיד היחיד שהיא יכלה לדמיין לפיליפינית בישראל.
זהו סיפור מתפתח. הכתבה תעודכן עם קבלת מידע נוסף.
מקורות: ynet, ישראל היום, כלכליסט, ערוץ 7, עמית סגל/ערוץ 12
