טייוואן וישראל מתמודדות עם אתגרים דומים להפליא: איומים משכנים עוינים, בידוד בינלאומי חלקי, ולחץ להגן על מערכותיהן הדמוקרטיות מפני כוחות אוטוריטריים. מאז ה-7 באוקטובר, המקבילות הללו הפכו בולטות יותר כשטייוואן גינתה בחריפות את חמאס בעוד סין נותרה שותקת.
תמיכת טייוואן לאחר ה-7 באוקטובר#
בניגוד לבייג’ינג שנמנעה מלגנות את חמאס, טייוואן הייתה בין הראשונות לדנות את הטבח של ה-7 באוקטובר. הן הנשיאה דאז צאי אינג-ון והן הנשיא הנוכחי ליי צ’ינג-טה פרסמו הצהרות חזקות. נציגת טייוואן בתל אביב, אבי לי, אף התנדבה בשדות חקלאיים ישראליים ונפגשה עם משפחות החטופים.
הסולידריות הזו נובעת מניסיון משותף: בדיוק כפי שישראלים הגנו על עצמם מפני שכנים עוינים במשך עשרות שנים, טייוואנים חיים בפחד מתמיד מפלישה סינית. סין מעולם לא הכירה בעצמאות של טייוואן וממשיכה לאיים באיחוד מחדש בכוח.
קשרים היסטוריים מורכבים#
היחסים ההיסטוריים בין ישראל, טייוואן וסין מגלים התפתחות דיפלומטית מורכבת. ב-1949, הרפובליקה של סין (ממשלת טייוואן) הכירה במדינת ישראל החדשה. אך ב-1950, ישראל הכירה ברפובליקה העממית של סין, והפכה למדינה המזרח תיכונית הראשונה שהכירה במשטר הקומוניסטי.
במשך עשרות שנים, ישראל וטייוואן נמנעו מיחסים דיפלומטיים רשמיים למרות שיתוף פעולה גובר בטכנולוגיית טילים, טכנולוגיה גרעינית, תעופה וחלל, חקלאות וסחר. שתי המדינות התמודדו עם לחץ—ישראל חיפשה יחסים טובים יותר עם בייג’ינג, בעוד טייוואן התחרתה עם סין על תמיכה דיפלומטית ערבית.
למה סין תומכת בפלסטין#
לדברי כריס קינג, חוקר בכיר בפרויקט מחקרי התקשורת הסינית של MEMRI ומפגין לשעבר בכיכר טיאננמן, העמדה הפרו-פלסטינית של בייג’ינג משרתת בעיקר התנגדות גיאופוליטית לארצות הברית. ב-1965, מאו דזה-דונג השווה את ישראל לטייוואן, וכינה את שתי המדינות יצירות של “אימפריאליזם”.
למרבה האירוניה, אלה שעזרו ליהודים במהלך מלחמת העולם השנייה היו ממשלת הקואומינטאנג (כיום בטייוואן), לא המפלגה הקומוניסטית הסינית. טייוואן הנפיקה “אשרות לכל החיים” ליהודים אירופיים שנמלטו מגרמניה הנאצית ותכננה התיישבות יהודית במחוז יונאן ב-1939.
גורל משותף, מוכנות שונה#
קינג מזהיר שטייוואן לא יכולה להגן על עצמה צבאית ללא תמיכה אמריקאית, בניגוד ליכולות ההגנה העצמאיות של ישראל. “רוב הטייוואנים היום מסתפקים בחיים של עושר מועט וחסרים את הרוח הצבאית של הישראלים”, הוא מציין. “הצבא הטייוואני בעצם מאמין שכל עוד הכוחות שלו יכולים לעכב את התקדמות הצבא הסיני, זה יכול להיחשב הצלחה.”
זה עומד בניגוד חד לפילוסופיית ההגנה הכוללת של ישראל שבה כל האזרחים משרתים ונשארים מוכנים לעימות. מערכת השירות הצבאי של טייוואן, טוען קינג, לא יכולה להבטיח מספיק חיילים אם תפרוץ מלחמה.
סתירה כלכלית#
למרות התמיכה בפלסטין ובאיראן, סין מקיימת סחר רווחי עם ישראל. קינג מסביר זאת כריאליזם של שי ג’ינפינג: “למרות שהמשטר שלו תמיד מגנה את ישראל מילולית, הוא בעצם עושה מופע מול העולם כדי לפייס מדינות ערביות. אבל מאחורי הקלעים, הוא לא מעז להיות קשוח מדי עם ישראל.”
הכלכלה הסינית מתקשה, מה שגורם לשי להימנע מלהעליב לחלוטין את ישראל, במיוחד כשבייג’ינג מחפשת יחסים משופרים עם המערב.
סבירות פלישה#
קינג צופה ששי ג’ינפינג בהחלט ינסה להשתלט על טייוואן במהלך כהונתו, אך לא מיד. סין זקוקה לזמן כדי להתאושש כלכלית מניהול כושל של COVID-19 ולהשיג יתרון צבאי על ארה"ב ובעלות בריתה.
האמצעי המרתיע המערבי היעיל ביותר? עצמאות כלכלית מסין. “אם זה ישתבש, אחיזת ה-CCP בשלטון בסין עלולה להתערער”, טוען קינג. “רק בדרך זו שי יכול לוותר על הרעיון להשתלט על טייוואן.”
לקחים לשתי האומות#
יחסי ישראל-טייוואן מדגימים כיצד ערכים משותפים ואתגרים מקבילים יכולים ליצור בריתות חזקות למרות מגבלות דיפלומטיות רשמיות. טייוואן מעריצה את החוסן והיכולת הטכנולוגית הישראלית. ישראל מזהה דמוקרטיה עמיתה המתמודדת עם איומים קיומיים.
כששתי המדינות מנווטות בסביבות אזוריות עוינות, שיתוף הפעולה שלהן בטכנולוגיה, חדשנות הגנתית ותמיכה מוסרית הדדית מציע תקווה שדמוקרטיות קטנות יכולות לשרוד—ולשגשג—בשכונות עוינות.
מקור: Ynet News
